החלטה בתיק רע"ב 6134/03

1.        המבקש מרצה מאז 28.12.02 עונש מאסר בן 10 חודשים בבית-הסוהר כרמל, בגין הרשעתו בהחזקת סם מסוכן מסוג הרואין שלא לשימוש עצמי בכמות של כ- 50 גרם, בהחזקת סם מסוכן מסוג קוקאין בכמות של כ- 0.3 גרם וכלים המשמשים להכנת הסם.

2.        ביום 8.5.03 דנה ועדת השחרורים בעניינו של המבקש ונעתרה לבקשתו לשחררו על תנאי, כך שתאריך שחרורו יעמוד על יום 26.6.03. בעת מתן ההחלטה לשחרור, ככל הנראה עקב תקלה, לא הובא לידיעת ועדת השחרורים דבר קיומו של ערעור, שהגישה המדינה על קולת עונשו של המבקש, הקבוע לדיון בפני בית-משפט זה ליום 3.8.03. לפיכך, פנתה פרקליטות המחוז ביום 11.6.03 לועדת השחרורים בבקשה לבטל או לעכב את שחרורו על תנאי של המבקש, עד למתן החלטה בערעור. על רקע זה נתנה ועדת השחרורים את החלטתה מיום 12.6.03, בה קבעה כי:

"... לאור פסק-הדין של בית המשפט העליון ע"פ 2771/90 הקובע שכאשר מדובר בערעור על קולת העונש אין לשחרר אסיר עד לקבלת פסק הדין בערעור זה, הננו מורים  על עיכוב שחרורו של האסיר עד לקבלת פסק הדין בערעורו.

לאור הזמן שנותר עד לשחרור המנהלי הננו ממליצים על הקדמת הדיון בערעור, ככל האפשר ובתאום עם הצדדים.

מיד לאחר קבלת פסק הדין בערעור יובא האסיר מחדש בפני הועדה".

3.        בעקבות החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, וטען כי סעיף 27 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - חוק שחרור על תנאי) מסדיר באופן ממצה את סמכותה של ועדת השחרורים לעכב ביצוע החלטה לשחרר על תנאי ואילו עיכוב ביצוע שחרור בשל ערעור תלוי ועומד של המדינה, אינו נכלל בגדר סמכות זו. באת-כוח המשיבה טענה מנגד כי סעיף 27 לחוק שחרור על תנאי אינו רלוונטי למקרה דנן וכי ועדת השחרורים, ככל רשות מנהלית, רשאית לחזור ולעיין בהחלטותיה ולהתלותן, כאמור בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס וכבוד השופטים מ' נאמן וי' דר) דחה את העתירה וקבע, על-יסוד ההלכה שנפסקה בע"פ 2771/90 מדינת ישראל נ' ויקטור בן רזי יצחק (לא פורסם), כי צדקה הועדה בהחלטתה שלא לשחרר את האסיר עד לקבלת פסק-הדין בערעור שהוגש על קולת העונש. בית-המשפט הוסיף וקבע כי חקיקתו של חוק שחרור על תנאי אין בה כדי לשנות מההלכה הפסוקה הנ"ל וכי סעיף 27 לאותו חוק אינו נוגע לעניינים נשוא העתירה.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בה חוזרים הצדדים על הטענות שהעלו במסגרת העתירה.

4.        רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירה מינהלית של אסיר, אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית (ראו: רע"ב 7/86 חיים לואיס וייל נ' מדינת ישראל ו-7 אח'(לא פורסם)).

           במקרה הנדון לא מצאתי כל עילה להתערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי נוכח פסיקתו הברורה של בית-משפט זה בע"פ 2771/90 הנ"ל, וכך נאמר שם:

"כבר כתבנו לא פעם שעצם העובדה שערעור על חומרת העונש תלוי ועומד בבית המשפט לערעורים אין בה משום מניעה לדיון לפני ועדת השחרורים; אך צריך היה להיות ברור לועדה שאין הדבר כן כשמדובר בערעור על קולת העונש".

           אשר לתקפותה של הלכה זו גם לאחר שנחקק חוק שחרור על תנאי, ציין  השופט חשין ברע"ב 8921/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים המיוחדת ואח' (טרם פורסם) כי:

"חוק זה תחילתו היתה ביום 1.1.2002, ומעיקרו נועד הוא לבוא תחת הלכות שקבע בית-המשפט העליון בעניינה של ועדת השחרורים שנתכוננה קודם לכן על-פי הוראות חוק העונשין. שלא כדין שקדם לו, מפרט חוק השחרור בנושא סמכויותיה של ועדת השחרורים; במיגוון השיקולים שוועדת שחרורים תביא במנין לעת דיון בבקשתו של אסיר להשתחרר על-תנאי בתום שני- שלישים של מאסרו; ובעוד נושאים נלווים. נוסיף עם זאת ונאמר, כי גם לאחר היות החוק - וכך גם על-פי הוראות מפורשות בו - ממשיכות להיות תקפות הלכות שנקבעו קודם לו...".

           הנה כי כן, ההלכה שקבע בית-משפט זה, לפיה לא תידון בקשה לשחרור מוקדם של אסיר עת תלוי ועומד ערעור על קולת עונשו, משלימה את הוראות החוק בעניין זה ועולה בקנה אחד עם השיקולים שאמורה לשקול ועדת השחרורים בבואה לדון בשחרור על תנאי. בדין, איפוא, עיכבה ועדת השחרורים את החלטתה לגבי המבקש, לאחר שהערעור על קולת העונש הובא לידיעתה ובית-משפט המחוזי צדק בכך שנמנע מלהתערב בהחלטה זו.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ד תמוז, תשס"ג (24.7.03).

ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.